חבורת "יותר מדי"...
הייתי בחורה צעירה, עם חשיבה אולי ילדותית עדיין, ולב רך צמא לאהבה. מאז ומתמיד אהבתי להתחבר לחברות גדולות ממני, הן היו נראות לי כמו אחיות גדולות ומכוונות. ככה הכרתי את עדינה, ואת כל "חבורת המצוות" שלה. הן היו קבוצת בנות איכותית מאד, אבל אולי "קצת יותר מדי" כפי שנהגו המורות להמליץ עליהן (למרבה הפלא, כנראה שיש דבר כזה יותר מדי…). ה'יותר מדי', כלל גרביונים בעובי 70 דניאר, כפתור אחרון סגור כמעט עד לחנק, ז'קט מחפה בקיץ ועוד ועוד… היינו יוצאות יחד לקניות וצוחקות על כל הגזרות שממציאים היום כדי כמה שיותר להתבלט… בסוף היינו קונות את החולצה הכי חסרת צורה וצבע בכל החנות, לקחנו מידה אחת מעל וגם אותה לקחנו לתופרת כדי להוריד את הכיווצים שבקצה… בקיצור, הייתה סערת התבגרות לא פשוטה. למזלי, הורי היו אנשים מאד סובלניים ומכילים לאורך כל הדרך, כך שרק בזכותם שרדתי. ואם כי הייתי בטוחה באותו הזמן שרק אני מבינה מה זה צניעות, בכל זאת השתיקה הממתינה שלהם כנראה עשתה משהו.
בסוף, התארסתי עם בחור מאוזן. מה לעשות, הוא פשוט רצה את הנפש שלי, זו שמעבר להכל.
החנות הראשונה...
התחתנו. לאט לאט כמו פרח שנפתח שיניתי את הז'קט האפור...
החנות הראשונה שביקרתי בה הייתה חנות מוקפדת בקו אלגנטי - שמרני. כל חליפה שם עלתה בקרוב 1000 ש"ח. החליפה הייתה פשוט חנוטה עלי… אבל עדיין, היא הייתה שינוי. היא עמדה עלי טוב, ונראתה פשוט מהמם. הייתה לה גזרה, והיא העיזה להתהדר בצבע שתמיד חלמתי עליו במסתרי ליבי: ורוד.
בשבילי, אז, היא הייתה חליפה שנוגדת את כל סולם הערכים של "חבורת מצוות". סולם ערכים שמסרתי את נפשי עליו רק חצי שנה קודם, ובמשך כל שנות ההתבגרות שלי. סוג של בלבול כזה. לא ידעתי האם אני עושה מצווה או עבירה, וניסיתי בכל לב לסמוך על בעלי.
יום אחד החלטנו שאנחנו פשוט עושים 'טיפול 10,000': גרדנו כסף שהיה מונח בצד, ופשטנו על החנויות. היה צורך להחליף את פאת הקש במשהו הולם אבל צנוע. הגיזרה של ה"שפרה" שהלכה אז שרתה אותי מצוין… חולצות חדשות, חצאיות, גרביים.. הכל עד הפרט האחרון. ועם כל הכבודה הזו, הלכנו לבית מלון לשבת. כמובן, לא לפני שיחה ארוכה ומתחבטת עם המחנכת הבלתי נשכחת מכיתה ט', שתתן את ה'אוקיי' לקו החדש של הקולקציה.
לאט לאט, ותוך כדי התהליך, התחלתי להבין בבגדים, בגזרות, בשילובים ובאיפור. השתדלתי למצוא פתרונות לדברים שהציקו לי בזמן בו כבר היה חשוב לי שהבגדים יראו עלי טבעי ויפה… הייתי הולכת לתופרת ושוברת יחד איתה את הראש איך לשמור על האופי של הגזרה אבל גם על האופי של הצניעות.
ללכת על כל הקופה
לאט לאט נפרדתי מאותן גזרות - לא גזרות, ובתהליך הפכתי לנשית יותר, ומחוברת יותר לגופי. עברתי מסע ארוך ופתלתל בו השקענו יחד לימוד מחודש מהם גבולות ההלכה, מהי רוח ההלכה, ואיפה אני בתוך כל הסיפור הזה, עם הכבוד הנשי שלי והחיבור לגוף שלי שמגיע לי כאשה. הבנתי שקיצוניות אמיתית זה ללכת עד הסוף לשני הקצוות, למרות כל הקונפליקטים הכרוכים בכך. גם להיות צנועה עד הסוף, אבל גם יפה עד הסוף. זה לא קל, עד היום זה לא קל. אבל היום אני יודעת שיש הרבה ברכה, שמחה, וחן בלהיות מחוברת לגוף שלך ולחיות איתו בשלום. אני יודעת שהחיבור לגוף שלנו, עושה אותנו למה שאנחנו - לאמהות רכות יותר, לנשים נשיות יותר, למיטיבות יותר. ואיפה שנמצא החיבור הנכון - שם נמצאת הקדושה.